הדלקת נר
בן 44 בנופלו
ליאור הוא בנם של צפורה ומשה, ואחיהן הצעיר של רויטל ואילנית.
הוא נולד ביום ראשון של חודש טבת תשל"ט (31.12.1978), נר שביעי של חנוכה – ומכאן שמו, ליאור.
כשהיה בן שמונה עברה משפחתו ליישוב להבים, שבו גדל והתחנך. בנערותו הדריך בשבט "נופר" בתנועת הצופים בלהבים, ואהב את היישוב הקטן שבו רקם קשרי חברות חזקים וקרובים שליוו אותו כל חייו. שבתות בלהבים, כנער ולאורך בגרותו וכשהפך בעצמו לאבא, היו עבורו מופלאות ומשמעותיות – התכנסות משפחתית, טיולים בחורשה לאחר ארוחת הצהריים, טיפוס על מתח בקצה החורשה, ובעיקר תחושת ביתיות עמוקה.
ליאור ניחן בחוש הומור ייחודי, בחיוך כובש, בחדות מחשבה, סקרנות ואוטודידקטיות. הוא היה חבר אמת, שידע להשיא עצה טובה לחבריו ולבני משפחתו, וכישוריו הבינ-אישיים ייצרו קשרים עם אנשים בכל גיל, רקע ומעמד.
עם סיום לימודיו בתיכון "אשל הנשיא", התגייס לפלס"ר 7 בחטיבה 7 של חיל השריון. גם בצבא נודע כ"רוח החיה" של הצוות, תומך ומסייע בכל עת, בעל זיכרון חד לפרטים וארכיון מהלך של חוויות חבריו לצוות.
לאחר שירותו הצבאי עבד באבטחת הקהילה היהודית בווינה, ובשובו לארץ סיים בהצלחה תואר ראשון במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בתקופה זו הכיר את רויטל, סטודנטית לרפואה. השניים התאהבו, נישאו ועברו למושב ישע שבמועצה האזורית אשכול. בגבול דרום רצועת עזה.
לזוג נולדו שלושה ילדים – אלה, זיו ואיתמר. ליאור ראה באבהות ערך עליון והיה איש משפחה מסור ואוהב ואבא מעורב ומגונן.
במושב ישע, ליאור היה דמות מעורבת ופעילה וקידם ערכים בתחום החינוך והקהילה שהיו חשובים לו – יו"ר האגודה הקהילתית, סגן רבש"צ, מוביל יוזמות בתחומי החינוך והגיל השלישי, ואוהד נלהב של קבוצת הכדורסל "הפועל אשכול". במקביל היה בעלים של חברה לפיתוח מוצרים בתחום רפואת החירום.
בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, פתח ארגון חמאס במתקפת פתע קשה ורצחנית על ישראל. עם הישמע האזעקות, ליאור שתפקד כסגן רבש"צ, יצא מיד מביתו והיה בין הראשונים להגן על המושב ותושביו מחשש לחדירה של מחבלים. ליאור עסק בו -זמנית בהגנה על המושב, בסיוע לפצועים ממסיבות הטבע שהגיעו לאזור ובשיח עם חברים לכוח, תושבים מודאגים וגם עם אמו. לכולם ענה בסבלנות, הסביר והנחה הנחיות בהתאם למצב.
כאשר חוליית מחבלי נוח'בה חדרה למושב מבטחים הסמוך. ליאור מיד נרתם לסייע יחד עם חבר נוסף לכיתת הכוננות של ישע – גיל אביטל וחייל בחופשת חג – איתי נחמיאס, ששהה בבית הוריו והצטרף לכוח.
ליאור ושלושת חבריו לכיתות הכוננות– טל ממן, גיל אביטל, דן אסולין והחייל איתי נחמיאס נלחמו בעשרות המחבלים ונהרגו בקרב גבורה, שבו למעשה הצילו את יישובי גוש צוחר.
הם נטמנו זה לצד זה בחלקה הצבאית בבית העלמין – צוחר.
על קברו של ליאור נכתב:
"תודה על האור, החוכמה והצחוק.
נותרנו מלאים בך וחסרים אותך."
הדלקת נר
ליאור הוא בנם של צפורה ומשה, ואחיהן הצעיר של רויטל ואילנית.
הוא נולד ביום ראשון של חודש טבת תשל"ט (31.12.1978), נר שביעי של חנוכה – ומכאן שמו, ליאור.
כשהיה בן שמונה עברה משפחתו ליישוב להבים, שבו גדל והתחנך. בנערותו הדריך בשבט "נופר" בתנועת הצופים בלהבים, ואהב את היישוב הקטן שבו רקם קשרי חברות חזקים וקרובים שליוו אותו כל חייו. שבתות בלהבים, כנער ולאורך בגרותו וכשהפך בעצמו לאבא, היו עבורו מופלאות ומשמעותיות – התכנסות משפחתית, טיולים בחורשה לאחר ארוחת הצהריים, טיפוס על מתח בקצה החורשה, ובעיקר תחושת ביתיות עמוקה.
ליאור ניחן בחוש הומור ייחודי, בחיוך כובש, בחדות מחשבה, סקרנות ואוטודידקטיות. הוא היה חבר אמת, שידע להשיא עצה טובה לחבריו ולבני משפחתו, וכישוריו הבינ-אישיים ייצרו קשרים עם אנשים בכל גיל, רקע ומעמד.
עם סיום לימודיו בתיכון "אשל הנשיא", התגייס לפלס"ר 7 בחטיבה 7 של חיל השריון. גם בצבא נודע כ"רוח החיה" של הצוות, תומך ומסייע בכל עת, בעל זיכרון חד לפרטים וארכיון מהלך של חוויות חבריו לצוות.
לאחר שירותו הצבאי עבד באבטחת הקהילה היהודית בווינה, ובשובו לארץ סיים בהצלחה תואר ראשון במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בתקופה זו הכיר את רויטל, סטודנטית לרפואה. השניים התאהבו, נישאו ועברו למושב ישע שבמועצה האזורית אשכול. בגבול דרום רצועת עזה.
לזוג נולדו שלושה ילדים – אלה, זיו ואיתמר. ליאור ראה באבהות ערך עליון והיה איש משפחה מסור ואוהב ואבא מעורב ומגונן.
במושב ישע, ליאור היה דמות מעורבת ופעילה וקידם ערכים בתחום החינוך והקהילה שהיו חשובים לו – יו"ר האגודה הקהילתית, סגן רבש"צ, מוביל יוזמות בתחומי החינוך והגיל השלישי, ואוהד נלהב של קבוצת הכדורסל "הפועל אשכול". במקביל היה בעלים של חברה לפיתוח מוצרים בתחום רפואת החירום.
בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, פתח ארגון חמאס במתקפת פתע קשה ורצחנית על ישראל. עם הישמע האזעקות, ליאור שתפקד כסגן רבש"צ, יצא מיד מביתו והיה בין הראשונים להגן על המושב ותושביו מחשש לחדירה של מחבלים. ליאור עסק בו -זמנית בהגנה על המושב, בסיוע לפצועים ממסיבות הטבע שהגיעו לאזור ובשיח עם חברים לכוח, תושבים מודאגים וגם עם אמו. לכולם ענה בסבלנות, הסביר והנחה הנחיות בהתאם למצב.
כאשר חוליית מחבלי נוח'בה חדרה למושב מבטחים הסמוך. ליאור מיד נרתם לסייע יחד עם חבר נוסף לכיתת הכוננות של ישע – גיל אביטל וחייל בחופשת חג – איתי נחמיאס, ששהה בבית הוריו והצטרף לכוח.
ליאור ושלושת חבריו לכיתות הכוננות– טל ממן, גיל אביטל, דן אסולין והחייל איתי נחמיאס נלחמו בעשרות המחבלים ונהרגו בקרב גבורה, שבו למעשה הצילו את יישובי גוש צוחר.
הם נטמנו זה לצד זה בחלקה הצבאית בבית העלמין – צוחר.
על קברו של ליאור נכתב:
"תודה על האור, החוכמה והצחוק.
נותרנו מלאים בך וחסרים אותך."
